הסיפור שלי

היי! נעים מאוד,
שמי ליאור רובין, אני תלמיד ומורה ליוגה, מטפל גופנפש ומקעקע.
לפני 6 שנים נחשפתי לטכניקת ה-האנדפוק באוסטרליה, ומאז אני מקעקע וחוקר בפליאה את הקסם המתרחש בתהליך המרתק הזה.

איך הכל התחיל ואיך זה התפתח ליצירה שלמה הנקראת
קעקוע של סיפור?

אז האמת, כשהתחלתי לקעקע לא חשבתי בכלל שזה יהיה המקצוע שלי, פשוט רציתי לקעקע כי הבנתי שאני יכול.
התשוקה הגדולה שנמצאת בעומק הלב שלי מאז שאני זוכר את עצמי היא לעבוד עם אנשים, להיות מטפל, מורה דרך, רציתי לתמוך וללוות אנשים במסע החיים המאתגר והמרתק הזה.

החיים תמיד משכו אותי לאזורים האלה, היום בדיעבד אני יודע לומר שבעקבות חוויות העבר שעברתי, הנפש שלי חיפשה טיפול באופן 'המפצה', באופן כזה שאני רוצה לתת לאחרים את מה שאני הכי כמהה לקבל בעצמי.

אחרי הצבא יצאתי לטיול שאחרי, כזה שנמשך 4 שנים, יצאתי למסע של חיפוש בית בעולם, ועם השנים החולפות והמדינות החולפות גיליתי שיצאתי לחפש את הבית בתוכי, כנראה שפשוט הייתי צריך להתרחק מספיק בשביל להבין שכאן זה הבית שלי.

לאורך כל המסעות הללו היה קול חזק בתוכי שתמיד ליווה אותי, כמו מנטרה קבועה: "תעשה מה שעושה לך טוב, אל תנסה להבין למה ולאן זה יתפתח, פשוט תעשה מה שעושה לך טוב, זה הזמן לעוף על התחביבים שלך".

שהגעתי להודו, ביום השני שלי שם מישהי הציעה לי להצטרף לקורס מנדלות שהיא עושה, זרמתי על זה, היה נשמע לי טוב, גם אחלה דרך להכיר אנשים וגם אלמד משהו חדש, יום למחרת הצטרפתי לקבוצה, קיבלתי ערכה הודית מעפנה כזאת עם מחוגה ועיפרון ולימדו אותי לצייר את 'פרח החיים' - והתאהבתי קשות.

מאותו יום לא יכולתי להפסיק, פשוט ציירתי מנדלות בלי סוף, היו כאלה שצחקו עלי ש"נפלתי למנדלות" ולרגעים באמת הרגשתי ככה, אבל פשוט התמכרתי.
הייתי קם כל בוקר לפני השמש לתרגל יוגה על החוף, לקרוא ספר, לאכול ארוחת בוקר ולצייר מנדלות עד שנגמר היום, היצירה של המנדלות פשוט שטפה את המוח שלי בתובנות מרתקות ומילאה לי את הלב בריגוש אין סוף, היום בדיעבד אני יודע לומר שהן חלק מהותי בתהליך ההתפתחות והריפוי שלי.

באיזשהו שלב פשוט התחלתי ללמד את כל מי שסביבי לצייר מנדלות, כי אני פשוט אוהב ללמד ולחלוק ידע שעושה לי טוב עם אחרים, ובנוסף, זאת הייתה הדרך המושלמת להמשיך לצייר בלי הפסקה ובו-זמנית להכיר אנשים חדשים ולהעמיק חברויות.

(הנה כמה מהמנדלות הראשונות שלי שציירתי בחופי הודו):

ככה זה התחיל, אי שם בהודו, מציורי מנדלות שפשוט הפכו לחלק מהותי בתנועה שלי בעולם, עד שלאט לאט החלו להגיע קולות של אנשים מבחוץ שאומרים לי שאני צריך להתחיל לקעקע... חחח
"אני?? לקעקע? אני בכלל לא יודע לצייר, אני רק עושה מנדלות עם מחוגה".
(שאגב.. גם היום, לא משנה כמה זמן כבר אני מקעקע, זה קול שעדיין קיים בתוכי)

החיים התגלגלו ולפני הביקור השני שלי באוסטרליה עצרתי בתאילנד לשבועיים לעבור קורס אישי עם מורה אדיר שלימד אותי להעביר סדנת תנועה ששינתה את חיי, תחילה כמשתתף בסדנה ובהמשך כמנחה שמעביר את הסדנה לאחרים.

ושם בתאילנד עשיתי את הקעקוע השני שלי, קעקוע שחשבתי עליו המון זמן ותכננתי לו כל מיני סקיצות בעצמי, אך תמיד חשבתי שאני לא יכול להכין לעצמי סקיצה, שאני צריך מקעקע שיעשה את זה עבורי, כי אני לא מספיק טוב.

(למרות שהשתפרתי עם הזמן):

בסוף השהות שלי בקופנגן הכרתי מקעקע חמוד שהיה לנו חיבור מדהים, ממש כמו שחיפשתי, כי כמו שאני מקעקע היום, ככה גם בנוגע לקעקועים האישיים שלי, חיפשתי חיבור, חיפשתי יצירה משותפת, חיפשתי מישהו שיהיה אכפת לו מהסיפור מאחורי, שיקשיב לרעיון.

התחלנו לדבר ופתאום מצאתי את עצמי יושב איתו 5 שעות לתכנן את הסקיצה, כל התהליך הזה היה סופר מרגש והבנתי שאני מגיע מחר להתקעקע, אך מה שהיה יותר מרגש, זה שלאורך התהליך הזה נפל לי האסימון, אני לגמרי יכול לקעקע, וברגע הזה החלטתי שאני הולך על זה.

בערב שלאחר הקעקוע, הלכתי עם חברה למסעדה הודית ושם פגשתי בחור הולדני שנתן לי טרמפ במשאית הסגולה שלו שנתיים קודם לכן בהולנד, "צירוף מקרים" מרגש, הוא, אשתו והילדה שלו הצטרפו אלינו לארוחה והראיתי להם את הקעקוע החדש שלי.

הם התרשמו ממש וסיפרתי להם שהחלטתי שאני הולך לקעקע!
הבחור ההולנדי הסתכל עלי ואמר לי, יאאלה אני ילמד אותך, מסתבר שהוא מקעקע מטורף (צירוף מקרים?)
אמרתי לו שאני מגיע להולנד ישר אחרי אוסטרליה ושאנחנו נהיה בקשר, ועם הידיעה הזאת טסתי לאוסטרליה.

בתמונה נמצאים גם המורה שלי, גם המקעקע והמשפחה שלו שהצטרפו לסדנה האחרונה לפני שטסתי וגם החברה שבאה איתי למסעדה ההודית באותו הערב.

צירופי מקרים הם פשוט אוסף של הוכחות לכך שאנחנו בדרך הנכונה.
(ככה זה נראה בסיום הסדנת תנועה):

שהגעתי לאוסטרליה זה היה הסבב השני שלי שם, לפני ריטריט ויפאסנה של 10 ימים בblue mountains  לימדתי יוגה בהוסטל תמורת מגורים ואוכל ושם נחשפתי לשיטה שנקראת HAND POKE, הייתי בשוק שקיים דבר כזה, לא הבנתי איך אפשר לייצר קו בכלל, אבל זה ריגש אותי וחשבתי שזאת התחלה טובה.

אחרי כמה חודשים של התבשלות עם הרעיון הזמנתי ערכת האנדפוק והתחלתי להתאמן על עור סינטטי, מהר מאוד הבנתי ת'קטע ורציתי להתחיל לקעקע עור אמיתי וכך קרה, התחלתי.. וזה היה מרגש מאוד!

הדבר שבעיקר היה מאוד מרגש עבורי הוא שגיליתי דבר שלא חשבתי שהולך להתגלות באופן הזה, גיליתי כמה זה רגע עוצמתי, מיוחד, קסום, רגיש, עמוק.... כמה קורה בסשן קעקוע, וואו!
ואשכרה אנשים באים אלי ובוחרים בי ליצירה המשמעותית הזאת על הגוף שלהם.

פתאום הבנתי, אנשים רוצים שאני יקעקע אותם מתוך בחירה להשאיר משהו מהחברות שלנו על הגוף שלהם, אחר כך זה יצא ממעגל החברים וגיליתי שאנשים מגיעים מתור הרצון לעשות קעקוע עם אדם שהם מתחברים לאנרגיות שלו, ממש כמו שאני תמיד חיפשתי לעצמי, ובהמשך פשוט נחשפתי עוד ועוד להבנה הזאת שסשן קעקוע זה אירוע, אירוע עוצמתי ומיוחד שמביא שני אנשים לחיבור אינטימי וצלילה אל תוך מסע שמכיל בתוכו כל כך הרבה.

ומיד זה התחבר לי, שתי האהבות הגדולות בחיי, האחת:
לצייר תוך התייחסות להשקפות של הנפש והלב שלי .
והשניה: לעבור מסעות משמעותיים יחד עם עוד אנשים בדרך של שיח ויצירה.
היה לי ברור כבר מההתחלה שאם אני אהיה מקעקע זאת תהיה הדרך, השילוב של השתיים, אבל עוד לא ידעתי איך זה יראה שאחזור לישראל.

אז חזרתי לארץ וחבר יקר הזמין אותי לקעקע אצלו בסטודיו ביפו, זאת הייתה הזדמנות מרגשת, מקום חמוד עם אנשים מתוקים ואהובים, אך משהו שם היה חסר לי, נעלמה לי האינטימיות, הייחודיות והקסם שהיה לי עם אנשים שקעקעתי במרחבים פרטיים במהלך הטיולים, היה לי קשה בעיר,  אחרי כל כך הרבה תנועה בין אזורי טבע מהיפים בעולם, הייתי צריך אחרת.

אז רכשתי בסטודיו מקצועיות וקיבלתי הרבה השראה, למדתי, והבנתי שזה ממש נעים שיש קולגות, אבל גם שם התחלתי להבין, דווקא מתוך החוסר של הדברים, כמה כל פרט הוא קריטי במסע הזה, המוסיקה שאני בוחר, הפרטיות המוחלטת, הנוף הפסטורלי, השיח הקרוב, השתיקות הארוכות שממלאות את החלל בכל נתיבי התקשורת האחרים, מסע משותף של שתי נשמות.

אז עזבתי, ועברתי לסאבלט של חודש בצפון, החלטתי להתבודד למשך השבועיים הראשונים, ובמהלך השבועיים האלה זה עלה! אני אזמין אנשים למסע!
מכיוון שזה היה בצפון הרחוק, הזמנתי אנשים שיבואו לישון אצלי לילה, יקומו איתי לתרגול בוקר, ארוחת בוקר ואז נתחיל את הקעקוע.
ושם נולד לו - קעקוע של סיפור.

משם זה כבר היה ברור, הבנתי איך זה הולך להיראות, עברתי לגור בפרדס חנה, התחלתי ללמוד פסיכותרפיה גופנית הוליסטית, החלטתי שאני מתמקד כל כולי בלימודים ובקעקועים ושאלמד יוגה רק במסגרת המסעות השלמים.

וכך זה נראה היום, מסע המשלב יצירה משותפת, מלב אל לב שמובילה לסשן משמעותי, מעמיק ומחבר שבסופו יוצאים עם קעקוע המכיל את הסיפור האישי, את החיבור ביני לבין הלקוח ואת כל התהליך שעברנו יחד.